הגרמנים, רובם בני משפחת סטיינבק, באו מוופרטל שעל נהר הריינוס. האמריקאים היו בני כת נוצרית שומרת-שבת מפילדלפיה, ומנהיגתם הייתה קלורינדה מינור, אלמנתו של סוחר עשיר, שהגיעה לארץ עם בנה צ'ארלס, כי האמינה שתקרב את הגאולה ע"י שתלמד את היהודים בארץ הקודש עבודת אדמה. בני משפחת סטיינבק באו בקשרי נישואין עם  משפחת הכומר דיקסון, שנשאו להם לנשים שתיים מבין שלוש בנותיו. קלורינדה מיינור חכרה תחילה את אדמות דוד קלאסן, נוצרי שהתגייר, ואחר כך את פרדס מונטיפיורי (היום שכונת מונטיפיורי) עוד מידי בעליו הקודמים, יהודה הלוי מראגוזה, רבה של יפו, והיא המשיכה לעבדו גם לאחר שנרכש ע"י מונטיפיורי. מיינור ואנשיה עיבדו את האדמות יחד עם פועלים יהודים. ב-1855 רכשה קלורינדה מיינור את אדמות הר התקווה, שם בנו היא ואנשיה את בתיהם והקימו חווה חקלאית.

החווה פרחה, אך יושביה סבלו רבות ממחלת הקדחת ומהתנכלויות השכנים הערבים מהכפר סלמה ומשבטים בדווים שעברו במקום. במכתביהם מדווחים המתיישבים על נסיונות חדירה ויריות לעבר בתיהם ועל גניבת רכוש. לאחר מות קלורינדה מיינור בנובמבר 1855 חזרו חלק מאנשיה לאמריקה. נשארו במקום כנראה רק שלוש משפחות: הגיסים-האחים יוהן ופרידריך סטיינבק עם נשותיהם האחיות דיקסון ובני משפחת דיקסון: האב וולטר, אשתו שרה ושני ילדיהם הנרי וקרוליין. בנה של קלורינדה מיינור צ'ארלס המשיך לנהל את פרדס מונטיפיורי כשנתיים נוספות, ואח"כ חזר לארצות הברית.

בינואר 1858 התנפלו 5 ערבים, על בית משפחת דיקסון, רצחו את פרידריך סטיינבק, היכו את וולטר דיקסון ואנסו את מרי ואת אמה, שרה. בלחץ הקונסולים של ארצות הברית ורוסיה ערכו השלטונות העותומנים חקירה. ארבעה מן התוקפים נעצרו ונדונו למאסר עולם. ביוני 1858 עזבו בני דיקסון וסטיינבק את הארץ והפליגו לארצות הברית. בזה בא הקץ להר התקווה. לימים נולד ליוהן סטיינבק נכד, הוא ג'ון סטיינבק, הסופר האמריקאי הנודע. ב-30 בינואר 1966 הגיע ג'ון סטינבק, חתן פרס נובל לספרות בארץ ובקר במקום בו חיו בני משפחתו במאה ה-19.

על חורבות הר התקווה נבנה ב-1942 בית ספר שבח, ובחצרו אפשר לראות עוד היום עץ שקמה שנשתל ע"י המתיישבים בימים הרחוקים ההם.