אתר עיריית תל אביב
ראשי > ארכיון עירוני > ראשונים בעיר > המצילים הראשונים
ראשונים בעיר
 
המצילים הראשונים
הקודם אלבום תמונות הבא
כותרת תמונה
עוד בנושא
משפת ים לטיילת להט
בימיה הראשונים של תל אביב לא היו בה חוף רחצה מוכרז (מלבד  המרחצאות בנוה שלום) ומצילים רשמיים, והמורים נתבקשו להתלוות לתלמידיהם ההולכים להתרחץ בים, כדי לשמור על בטחונם.
בשנת 1920 פנה היזם הלל קזרנובסקי לראש ועד תל אביב מאיר דיזנגוף והעלה בפניו את תוכניתו להקים מרחצאות על שפת הים. דיזנגוף הציע כי ועד תל אביב יטפל בהשגת הזיכיון ממשלת המנדט הבריטית. בישיבתו בט' בחשוון תרפ"א החליט הוועד להתחיל לטפל בנושא, ולאחר מספר חודשים אומנם קבלה עיריית תל אביב זיכיון מהממשלה להקמת המרחצאות.

העירייה התקשרה לצורך הקמת המרחצאות עם חברת נגליה, בבעלותם המשותפת של קזרנובסקי ולואיס נגלי. ב-19 ביוני 1921 נערך טקס התחלת הבנייה של המרחצאות בחוף רחוב אלנבי. המוזמנים, ביניהם מאיר דיזנגוף, משפחת נגלי, נציגי הממשלה, האדריכל מגידוביץ' ואף ראש עיריית יפו, נתבקשו להגיע על סוס או בעגלה, כי עדיין לא נסלל קטע הכביש המחבר את רחוב אלנבי לים. 

במאי 1922 חתמה העירייה עם חברת נגליה חוזה להפעלת המרחצאות, לפיו החכירה העירייה את שטח המרחצאות לחברה, כדי שתקים עליו "בתי מרחץ לגברים ולנשים (בנפרד), אמבטיות ים חמות, רסטורן-מזנון, מגרשים ובניינים לתרגילי התעמלות ולמשחקים שונים: קריקט, טניס,פוטבול, סקטים וכדומה,במה, ראינוע, קזינו ואמבטיות שמש וחול". העירייה מצידה התחייבה לדאוג להמשיך את כביש רחוב אלנבי עד הים, כדי לאפשר גישה למקום ולחבר אליו את צינורות המים. כן השאירה העירייה בידה את הפיקוח הסניטרי על החוף ושירותי משטרה.

ממשלת ארץ ישראל (הבריטית) חזרה ודרשה מספר פעמים הקמת תחנת הצלה על יד בתי המרחצאות. תחילה ניסו בעלי המרחצאות להעסיק דייגים וספנים כמצילים, אולם המשטרה העירונית ומפקדה חיים הלפרין שפקחו על עבודתם, טענו כי אילו לא מילאו תפקידם כראוי. באביב 1922 הציע הלפרין תוכנית בה פירט את הציוד הדרוש להצלה, וכן הציע להכשיר שלושה שוטרים לתפקיד מצילים.  בשנת 1923 עברו המרחצאות לרשות העירייה, והיא שכרה כמציל ראשון את אברהם ליברסון. העירייה העסיקה אותו גם כשוטר וכמשגיח על הסדר במרחצאות. עמו פעל כמציל דוד ארליך.
הכניסה למרחצאות הייתה כרוכה בתשלום, דבר שגרם לרבים מהתושבים, בעיקר דלי האמצעים מביניהם,להתרחץ מצפון למרחצאות. עקב כך נגרמו מספר מקרי טביעה. במרץ 1926 כתב מפקד המשטרה העירונית לראש העיר החדש ממפלגת הפועלים, דוד בלוך, והציע מספר הצעות בנושא הרחצה: הקמת קיר מקרשים צפופים בין מרחצאות הגברים והנשים כדי למנוע הצצה. הוא דרש שיהיה בקיר ההפרדה שער קטן, נעול במפתח, ורק לשוטר יהיה מותר לעבור מצד לצד בשעת הצורך. הוא דרש גם שיהיו שלטים שיאסרו את הרחצה מחוץ לשטח המוכרז ותיאסר גם רחצה ללא בגד ים. בסיום מכתבו כתב הלפרין: "בהזדמנות זו הנני רוצה להטות את תשומת לב כבודך, שעד ה-9 ביוני  1925 היו 5 מקרי טביעה, 4 מהם בגבול בתי המרחצאות ואחד מחוצה לו. חושב אני שחובת העירייה לדאוג גם לאלה שאין להם האפשרות לשלם אפילו מילימים אחדים בכדי להרחץ בבתי המרחצאות המסודרים, והנני מציע שהעירייה על חשבונה היא תמנה מציל אחד עם מכשירי הצלה על החוף לצפון תל אביב על יד שכונת תל נורדוי". הלפרין המליץ כי מציל זה יהיה אריה כץ.
 
כץ היה שחיין הכוח וינה שעלה ארצה ב-1925, הצטרף למחלקה הימית של אגודת מכבי תל אביב, והיה מוכר למפקח ולמתרחצים כמי שנהג לשבת בחוף הים ולהציל כל מי שנקלע למצוקה שלא על מנת לקבל פרס. בלוך ביקש מחוכרי המרחצאות להעסיק את כץ, אך משהגיע למסקנה שדחוף להקים תחנת הצלה נוספת הורה להעסיק את אריה כץ כמציל, ומועצת העירייה אישרה זאת. אריה (ליאון) כץ היה המציל הרשמי של עיריית תל אביב ושירת בתפקיד זה עד מותו בטרם עת, בגיל 37 בשנת 1940, לאחר שנפצע כאשר הציל אדם מטביעה.
 
תמונות ומסמכים נלווים
 
חפש


ארכיון עירוני
© כל הזכויות שמורות לעיריית תל-אביב-יפו, אבן גבירול 69, טלפון: 1-599-588888
.האתר מספק מידע כללי בלבד. הנוסח המחייב הוא זה הקבוע בהוראות הדין הרלוונטיות כפי שיהיו בתוקף מעת לעת